Adam Levi

חג סוכות שמח!
למה דימה לא עוזר לדעתכם?

שבוע שעבר שחררתי את אחד הפרקים הכי מורכבים
שיצרתי עד היום ב"אופן ספייס" - פרק ספיישל על ערב חברה.
מעבר לעובדה שזה אחד הפרקים הכי ארוכים בסדרה,
היו בו המון לוקיישנים, דמויות, פריטים וגם קצת וטעויות AI למי שזיהה
(לגמרי נושא לפוסט נפרד).

אבל עבורי החשש האמיתי בכתיבה של הפרק לא היה טכנולוגי.
החשש היה להוציא את הדמויות מאזור הנוחות שלהן - תרתי משמע
ולתת להן רובד אחר ממה שראינו עד כה , רובד רגשי אתם יודעים :)

אני יודע מה אתם חושבים - שתוק ותעלה את פרק ג' כבר.
ואני מבין זה באמת מעניין מה יעלה בגורלם של אריק ודנה.
אבל מחילה (למרות שעברנו את היום הזה).
לפני שאני בונה עוד לוקשיינים - אני רוצה לבנות סוכה :)

לסיכום הפרק בדרך אליכם וגם עוד כמה הפתעות ושיתופי פעולה מפתיעים!
אבל עד שזה יקרה:
סופר מסקרן אותי לשמוע -
איך הרגיש לכם לראות את הדמויות בסיטואציה הזו מחוץ למשרד?

שנה טובה לכולם 😌
נ.ב -פרק ב' יצא בקרוב אל דאגה.

היום בבוקר שלחו לי את התמונה הזו:
לא יודע איך אני מרגיש לגבי זה 😬

אני לא מאמין.

אני לא מאמין שאנשים באמת אוהבים במבה יבשה.
ולא כי אני אדם לא אמוני או רוחני - להפך אני היחיד שרואה אל תוך הנפש שלהם באמת. והאמת - זו לא אהבה זו אידיאולוגיה.
אני יודע. יש פה חומר לעיכול.
אגב, מאותו חומר בדיוק קורצו גם אנשי החושך שבגינם עדיין יש
וופלים בטעם לימון.
לצערי הם לא קראו את הספר של ויקטור פראנקל.
אם הם היו קוראים הם היו מבינים שהאדם לא מחפש וופלים,
הוא מחפש משמעות.

אגב אני לא קראתי, אבל בכל זאת אני אספר לכם מה הפרדוקס.
בכל פעם כשאתם אנשי האור, צרכני האמת שעל גבם נבנתה החברה האנושית יוצאים בגלוי נגד ערגליות בטעם תות, עוד מפעל בעפולה מייצר בסמוי
מיץ אשכוליות.

אתם מבינים? אתם הבעיה? אתם מזינים אותם בבמבה יבשה רוחנית.
קחו רגע. תנשמו. הפלתי עליכם הרבה.
פגשתי פעם במטוס נשמה טועה ושאלתי אותה - אם הייתי שם אותך על אי בודד, האם גם אז היית משאירה שקית במבה פתוחה עד אור הבוקר?
אתם יודעים מה היא ענתה?
היא לא שמעה אותי כי היא הייתה עם אוזניות, אבל זה לא רלוונטי.
מרד הנעורים הזה הוא עגלת סופר. היא ריקה, זמנית ולא שווה יותר מ-5 שקלים.
מה אני אגיד לכם, בזמן כתיבת הטקסט הזה תפס אותי משבר גדול.
האם באמת יגיע היום בו אנשי החושך יפסיקו לאכול מלפפונים בחומץ?
אני יודע מה אתם חושבים, הכל מתחיל מהחינוך.

אבל רגע לפני שאני מוותר על המאבק החשוב הזה אני נזכר במשפט מהשיר המפורסם של חנה סנש - "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות".
וכנראה שאת המאבק הזה לא ננצח,
אבל בואו לפחות נעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה.